<h1>פסקי ריא"ז — חולין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
הקפה הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב עליו כרת באכילה זו. וכן השרצים צירן ורוטבן אסור כמו הבשר שלהם.
<h2>דף יא.</h2>
המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, לפי שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, וכן בשאר מתנות כהונה. ואם מכרן חייב, לפי שדמיהן עומדין במקום המתנות, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. הרי שאנסו בית המלך גורנו, אם בחובו חייב ליתן מעשרותיהן שהרי הוא כאילו מכר גורנו. ואם באנפירות נאנסו פטור מלעשר. נתן המתנות לכהן, אע"פ שנתנן לו עד שלא הורמו, כגון שנתן לו בהמתו לזכות במתנות, ואחר כך שחט בהמתו ואכל המתנות או שהזיקן, הרי זה יכול הכהן לכופו בבית דין ולהוציא ממנו המתנות, שכבר זכה בהן עד שלא הורמו. ואע"פ שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו.
<h2>דף כא:</h2>
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמו מכרתי לשחוט" או "בתה מכרתי לשחוט" ואלו הן, ערב י"ט האחרון של חג, וערב י"ט הראשון של פסח, וערב עצרת וער"ה, שהקונה באותם העתים לשחוט בו ביום הוא קונה, ואפילו בזמן הזה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה'. ואם לא הודיעו שוחט הלוקח בהמתו ואינו חושש שמא נשחטה היום אמה או בתה. מכר אמה או בתה ולא הודיעו לזה הלוקח האחרון, ה"ז מקח טעות, שעל דעת לשחוט היום לקח ואינו יכול. אבל בשאר הימים יכול לומר לו לשחוט מחר מכרתיו לך, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. מכר אמה ובתה בשני ימים זה אחר זה, אפילו באותם הפרקים א"צ להודיע, לפי שסתם הדבר כל אחד שוחט ביום קנייתו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. אבל מכר את האם לחתן ואת הבת לכלה אפילו בשני ימים זה אחר זה צריך להודיע, שהדבר ידוע ששניהן שוחטין ביום אחד. יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, ואם שחט האחד אפילו בתחילת הלילה לא ישחוט השני עד לילה שני הבא. שחט האחד קודם שקיעת החמה יכול לשחוט השני אחר חשיכה מיד.
<h2>דף לז:</h2>
הגולגולת שנחבסה ונתרוצצה ברובה טריפה, ואע"פ שלא ניקב הקרום של מוח. ונסתפקו בזה חכמי התלמוד אם רוב גובהה זה הוא רוב גובהה [או] אם הוא רוב היקיפה. ושניהם אסורים מספק, בין רוב גובהה אע"פ שאינו רוב היקיפה [בין רוב היקיפה אע"פ שאינו רוב גובהה], כדברי רבינו יצחק ומורי זקיני הרב. ורבינו משה [פ"י מהלכ' שחיטה ה"ו] מתיר ואין טעם לדבריו כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ב. נפחתה הגולגולת וחסרה, אם היה החסרון כסלע טריפה. ואם ניקבה נקבים דקים שיש בהם חסרון מצטרפין כולם לכסלע.
<h2>דף מ.</h2>
כל יתר כנטול הוא דומה. לפיכך בהמה שנולדה בשלש רגלים אחרונים הרי היא כמי שנחתכה אחת מן השתים מן הארכובה ולמעלה וטריפה. וכן בהמה שנמצאו בה שני בני מיעים, שדרך המיעים להמשך מראש הקיבה בחוט אחד. ואם היו שני חוטין נמשכין משני ראשים טרפה. וכנגדו בעוף כשירה, שיש עופות שדרכן בכך. ולא אמרו בבהמה טריפה אלא בששני חוטי מיעים יוצאים משני מקומות של קיבה. אבל אם יוצאים שניהם ממקום אחד כשירה. והוא שיתחברו החוטין בסוף רוחב אצבע ויחזרו להיות חוט אחד, כמו שביאר מורי זקיני הרב. [ס"א כמו שביאר המורה] וכן כל מעי שנמצא יתר, שאין דרכו בכך [כגון] שני סניא דיבי ואינם שופכים זה לזה טריפה. נמצא מעי מן המסס לבית הכוסות, יש בהמות וחיות שדרכם בכך, וכשירה. נמצא מעי מבית הכוסות לכרס אין בכך כלום וטריפה. בהמה שאחזה דם או שאכלה סם הממית את הבהמות, מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות. הלעיטה עלין של חילתית כשירה. קורט של חילתית טריפה מפני שנוקב בני מיעיה.
<h2>דף מו:</h2>
בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו לחוץ, ואח"כ שחטה, העובר מותר באכילה כמו בהמה עצמה. והאבר שבחוץ אסור, שנאמר [ויקרא כ"ב] ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו], בשר שיצא חוץ למחיצתו וראה פני שדה הרי הוא כטרפה. ואפילו חתך האבר שבחוץ מקום החתך העומד על שפת הרחם ורואה פני האויר אסור. ואם יצא רוב האבר לחוץ ומיעוטו בפנים, אף המיעוט שבפנים נאסר כאילו יצא, כמבואר בקונטרס הראיות בראייה ס. החזיר העובר את האבר ואחר כן שחטה, מיעוט האבר שלא יצא וגם מקום החתך שלא יצא לחוץ מותר. אבל היוצא לחוץ קודם שחיטה אסור לעולם. ואפילו יצא העובר חי לאחר שחיטת אמו וחי כמה שנים, אותו האבר שיצא לחוץ אסור לעולם, שהרי לא ניתר בשחיטת אמו, והוולד עצמו אין לו שחיטה, שהוא כשחוט ממעי אמו. ואם היתה בהמה זו חולבת נסתפק התלמוד בחלבה, ואסור מספק. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד כולו, ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו. ואע"פ שהחזיר ראשו לפנים קודם שחיטה אין אותה חזרה מועלת לו, ואינו ניתר אלא בשחיטת עצמו אם הוא בן קיימא. הושיט הרועה את ידו לפנים וחתך מן העובר שבמיעיה והניחו שם, ואחר כך שחטה, ניתר אותו החיתוך בשחיטת בהמה. אבל אם חתך מן הטחול או מן הכליות, שהן מאיברי גופה, והניחן שם ושחטה, אין איברי גופה החתוכין ניתרין בשחיטת הבהמה.
